בשנות ה-50 של המאה ה-19 שעולם הצילום היה עדיין בחיתוליו תגלית חדשה ומרתקת הכתה גלים "הלוח הרטוב" פרה עידן הנגטיב , שיטה זו הייתה מורכבת ומסורבלת עד מאוד לימינו אולם בזמנו הייתה זו הדרך לצלם , השיטה דרשה הכנה מראש ידע טכני וביצוע מדויק .לא אכנס יותר מידי לפרטים אך אציין שתהליך זה היה "כאב ראש" לא קטן לצלמים בזמנו החל מהכנה של הלוחות (שהיו על גבי זכוכית לפני מציאת הנייר)על ידי מריחה של תמיסה רגישה לאור בחדר חשוך העברה שלהם למצלמה , חשיפה ממושכת (הצילום עצמו לקח כ-30 שניות עד 2 דקות , נחשב מהיר מאוד בזמנו) חזרה לחדר החשוך להמשך תהליך הפיתוח והפיכת הלוח לפוזיטיב – תצלום סופית.
מאז אותה תקופה השתנו דברים רבים וטוב שכך אולם ישנם מספר דברים שאינם משתנים,בראשונה העין של הצלם. כל אחד יכול לקנות מצלמה טובה ועדשה מצוינת ולטעון לכתר, אולם לא כל אחד יודע לתפוס את הרגע . ניתן להבחין במקרים רבים בהם הדבר הפוך , צלמים מצוינים בוחרים לעבוד עם מצלמות קומפקטיות סופר פשוטות ואף לצלם עם המצלמה שישנה בטלפון הסלולארי (ראו מה קורה עם הקליפים של כוכב נולד בתחום הווידיאו) השינוי המהותי הוא בתפיסת הרגע המכריע המשחק בקומפוזיציה והשליטה של הצלם באור כמכחול ביד צייר.
הרבה אנשים רוכשים בימינו מצלמה אחת לפחות , כמעט ולא רואים סלולארי נטול עדשה ובכל פינה ברשת אנו מופגזים בדימויים שנלקטו בחיישן הדיגיטלי , דווקא היום בעידן של שפע דימויים וזמינות מתמדת לצילום על אנשי המקצוע מוטלת האחריות המקצועית להתבלט מעל השאר ולהביא את היכולות שלנו למימוש ויזואלי מרהיב. מעמדו של הצלם היום לא טריוויאלי כבעבר, כבר קרו מקרים שלקוח פוטנציאלי אומר לי "למה לי לקחת צלם אני יכול לצלם לבד" .אנא חשבו לרגע למה בכלל אנו פונים לאנשי מקצוע הרי כל אחד מאיתנו יכול לגשת לחנות הבדים בנחלת בנימין ולהכין לבד את הבגדים אותם אנו לובשים.....